לא חיפשנו שינוי – אבל הוא הגיע

עמדנו מול המראה בזמן שלא היה מתוכנן, והרגשנו שהרגע מתעכב קצת יותר מהרגיל. לא קרה משהו ברור, אבל משהו בפנים ביקש להישאר.

האור בחדר היה רך, כזה שמחליק על העור בלי להדגיש ובלי להסתיר. המבט חזר אלינו כמו שהוא תמיד חוזר, מוכר, שקט, לא מפתיע. ובכל זאת, הייתה תחושה שהפעם אנחנו לא ממהרות להמשיך. כאילו הזמן עצמו האט, נתן לנו עוד שנייה לפני היום.

העור נראה אותו דבר, אבל התחושה סביבו השתנתה. לא משהו שאפשר להצביע עליו במדויק, יותר כמו שינוי עדין באוויר. הנשימה התארכה בלי שנשים לב, והיד עלתה כמעט מעצמה, נגעה קלות, לא מתוך בדיקה אלא מתוך נוכחות. מגע שקט, כזה שלא מחפש תשובה.

המחשבות, שבדרך כלל רצות קדימה, נשארו מאחור. לא ניסינו להבין מה אנחנו רואות. לא חיפשנו סיבה. פשוט היינו שם, בתוך רגע שלא ביקש הגדרה. המראה לא דרשה מאיתנו דבר, והידיעה הזו הביאה איתה שקט לא מוכר.

עם הזמן, התחושה הזו התחילה להתפשט. לא בבת אחת, אלא כמו אור שמתרחב לאט בחדר. שמנו לב לקווים הדקים סביב העיניים, לא כמשהו שצריך תיקון, אלא כחלק מתנועה ארוכה של חיים. ראינו את העור נושם, מגיב לאור, משתנה יחד איתנו.

 

 

עברו דקות, ואולי רק שניות, אבל היה ברור שמשהו זז. לא שינוי דרמטי, לא החלטה. יותר כמו ספק קטן שנכנס למקום שבו היינו בטוחות מדי. ספק שקט, שלא מערער אלא מרכך. פתאום לא היה צורך להיות משהו אחר.

הזמן המשיך להתקדם, אבל בקצב שונה. פתחנו חלון, והאור השתנה קלות. הרוח הזיזה משהו עדין, והתחושה הפנימית התיישבה במקום חדש. לא מקום של התלהבות, אלא של ביטחון שקט. כזה שלא מבקש אישור.

המבט במראה הפך פחות בוחן. פחות שואל. הוא פשוט היה. והפשטות הזו, שלא תמיד אנחנו מרשות לעצמנו, הרגישה כמעט זרה בהתחלה. היינו רגילות לפרש, להשוות, להחליט. ופתאום לא היה בזה צורך.

הספק חזר לרגע. מחשבה קטנה על הזמן שעובר, על השינויים שאנחנו לא תמיד שמות לב אליהם. הוא לא היה כבד, רק נוכח. נתנו לו מקום, בלי לנסות לדחוק אותו הצידה. גם הוא חלק מהתנועה הזו, מהקצב החדש שנוצר.

עם כל נשימה, התחושה הפנימית העמיקה. לא שמחה גדולה, לא הקלה דרמטית. משהו שקט יותר, עמוק יותר. כמו יד שמונחת על הכתף בלי לומר מילה. ביטחון שנבנה לא מתוך מאמץ, אלא מתוך הסכמה להיות בדיוק כאן.

הרגע הזה לא נשאר סטטי. המשכנו לנוע, להתארגן, לצאת. אבל משהו ממנו הלך איתנו. בתנועות הקטנות, במגע עם האור שבחוץ, בתחושה שהעור פוגש את היום בצורה אחרת. לא מגונן, לא נחשף, פשוט נוכח.

לא חיפשנו את ההרגשה הזו. היא לא הייתה יעד. אולי בגלל זה היא הצליחה להגיע. בלי דרישה, בלי כיוון ברור. שינוי שלא הכריז על עצמו, אלא התגנב פנימה בשקט.

גם בהמשך היום, כשהקצב חזר להיות מהיר יותר, היה שם זיכרון עדין של אותו רגע. לא כתמונה ברורה, אלא כתחושה שנשארת בגוף. הידיעה שלא כל דבר צריך מענה, שלא כל מבט צריך פירוש.

העור, כמו הזמן, ממשיך להשתנות. אנחנו ממשיכות איתו. לא מתוך מאבק, אלא מתוך הקשבה. יש ימים שבהם זה קל יותר, ויש ימים שבהם פחות. אבל הרגע ההוא, הקטן, הוכיח לנו שלא תמיד צריך לחפש. לפעמים מספיק להישאר.

בערב, כשהאור כבה והחדר מתרוקן מתנועה, התחושה הזו חזרה לרגע. שקט דק, כמעט בלתי מורגש. לא כהבטחה, אלא כאפשרות. משהו שנשאר פתוח, מוכן לפעם הבאה שניעצר בלי סיבה.

קראו עוד על: מה זה מדיטציה?